כשיום אחד נוחתת על האדם הידיעה המחרידה אודות בגידתו של בן או בת זוגתו, הוא קודם כל מרגיש בלבול ותימהון. הוא עובר שוב ושוב על ההודעה שגילה בנייד או במחשב, חוזר במחשבותיו למשפט שפלטו, ובכל הכוח מנסה לשכנע את עצמו כי הוא טועה. לאחר הרהורים רבים וניתוח מעמיק של המידע שהעלה בחכתו, הוא נכנס למצב של הלם. כאב עמום ומכלה מפלח את לבו, והוא מרגיש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו ובמקומה נפערת תהום של ריקנות. בן או בת הזוג שאהב, למענו או למענה – יתכן – הקריב את עצמו ואת הקריירה שלו, בגדה בו בצורה צינית ושפלה ביותר.

"מה לא עשיתי למענו," אומרת מירי מבעד למסך הדמעות, "הפסקתי לתקשר עם בעלי לשעבר, אביה של בתי הבכורה, בגלל הקנאה החולנית של ציון. החלפתי מקום עבודה מפני שראש הצוות העריך אותי מדי והביט בי – כך ציון ניסח את זה – בצורה משונה. ולפני מספר שנים," היא משפילה את עיניה, "עשיתי מעשה שפל, הפניתי עורף לבתי, בגדתי בה אחרי שסיפרה לי שציון הטריד אותה מינית." מירי מנגבת במהירות את הדמעות הזולגות במורד לחייה וממשיכה. "היא הייתה בסך הכל ילדה בת שלוש-עשרה. ואני, אני לא האמנתי למשמע אוזניי כשהיא סיפרה לי שציון אמר לה שיש לה ציצים יפים וניסה לגעת בה. חשבתי שאולי היא לא הבינה את הבדיחה שלו, או אולי המציאה את כל השטויות האלה כדי להפריד בינינו," היא מוסיפה בחיוך מתנצל. "אבא שלה כן האמין לה והגיש תלונה במשטרה." פניה של מירי בוערים מרוב כעס." את פשוט לא מתארת לעצמך מה עברתי בגלל החלאה הזאת," היא פוסקת בשנאה. "כשהזמינו אותי למשטרה לתת עדות, שיקרתי לשוטרים. גוננתי עליו, סיפרתי כל מיני שטויות. אמרתי להם שבעלי לשעבר הסית את בתי ועודד אותה להגיד את כל הדברים האיומים האלה כדי לנקום בי. רימיתי, סילפתי, בגדתי ביקיריי, ובשביל מי?" היא פורצת בצחוק היסטרי, שמתחלף בן רגע בבכי מר. עווית של כאב חוצה את פניה. היא מרכינה את ראשה, מניחה יד על חזה, מהדקת את שפתיה ומשתתקת. "יש לי כאבים בחזה," היא אומרת, "אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם כל זה. לא להאמין איך פישלתי."

אני מעבירה למירי כוס מים ומבקשת ממנה לקחת מספר לגימות. מורה לה להתמקד במה שקורה כאן ועכשיו, לשים לב לחפצים שנמצאים בחדר, לשאוף עמוק ולאט. כשנרגעת, אני שואלת אותה מה חושבת ביתה על ציון כיום, לאור מה שקרה לאחרונה.

"היא חושבת שהוא בן-זונה, וכבר מזמן הייתי צריכה לזרוק אותו לקיבינימט ולפתוח דף חדש," היא מגחכת ודמעות שוב מבצבצות בזוויות עיניה.

מחשבות קודרות אלה אינן עוזבות את הנבגד לשנייה ומחזירות אותו שוב ושוב לאירועים הקשים שעבר. כאב הבגידה הוא כל כך גדול וכל כך קשה מנשוא שהוא בולם את קולם הדק, הנשמע-בקושי של התבונה וההיגיון. מה שמניע את האדם ברגעים אלה הוא כאבו האישי, רגשות העלבון וההשפלה, וזעם ועצום. בעוד שאחד, אחרי שנכנע לרגשותיו, מתייפח ושובר את כל מה שנמצא בקרבתו, אדם אחר מתעמת באופן גלוי עם בן או בת הזוג, מאיים בגירושין ודורש לשים קץ להפקרות. אדם שלישי מטיל את כל האשמה והאחריות על המאהב או המאהבת ונכנס איתו או עם קרוביו לעימות אלים, תוך איום ממשי לנקוט בצעדים חמורים יותר. וישנם לא מעט אחרים, שנזהרים מלהתגרות בבן או בת זוגם, כיוון שהם משותקים מאימה, שמא יקומו אהוביהם ויעזבו אותם. עקב כך הם מקבלים החלטה "שקולה" – לא לנקוט בשום עמדה, אלא לסבול בשקט, להתבונן מהצד במתרחש ולהמתין בסבלנות עד שהבעל או האישה בעצמם יפסיקו את הקשר המחפיר.

אני חייבת להודות שלטעמי, הדרך האחרונה הזו, להיאזר בסבלנות עד שהבעיה תחלוף מעצמה, היא הדרך הבעייתית מכולן לא רק עבור הנבגד, אלא גם עבור שאר בני משפחתו. הרי כל הכוחות והאנרגיה של הנבגד מופנים לכיוון אחד בלבד. שמירה על איפוק, העמדת פנים שהכל כשורה, והימנעות מכל פליטת פה שתסגיר את מה שגילו באופן אקראי. המשימה המורכבת הזו יכולה להיות מערערת. אדם שמדחיק את רגשות הטינה והכעס המציפים אותו, מסתגר בתוך עצמו וסופו שהוא מבטא את כאבו ואת אי-שביעות רצונו בצורה לא-מודעת ולעיתים אימפולסיבית, באופן שמלחיץ לא רק את סובביו, אלא לעיתים גם אותו עצמו. הוא הופך להיות נוקשה, עוקצני, ועוקץ בסרקזם את בן או בת זוגו. נטול יכולת להתאפק ולנהל את השיחה בארבע עיניים, הוא מתפרץ בפומבי, בנוכחות משתתפים נוספים (לעיתים גם זרים) ובכך מעורר את תמיהתם ואת חמתם של בן או בת זוגו. בתווך לכודים הילדים, הם אלה שהופכים לבני-ערובה במלחמה הקרה שהתלקחה בין הוריהם. הם לא מבינים מה גרם לשינוי בהתנהגותו של ההורה, אך כדי להימנע מהתקפותיו בלתי צפויות, מנסים לתפוס מרחק ומאמצים כל דרך אפשרית להתמודד עם המצב. אותם הילדים נעזרים במפגשים תכופים עם חברים, או להפך, מסתגרים בתוך החדר ומבלים שעות על גבי שעות בבהייה במסך הטלפון או המחשב. לעיתים הם "נעזרים" בשימוש בסמים או באלכוהול, או מפתחים באופן בלתי-מודע מחלות פסיכוסומטיות שונות המצריכות טיפול מצד הוריהם.

"זה פשוט בלתי אפשרי, להיות איתם באותו ספייס," מספרת בתם הבוגרת של מטופליי ושולחת לעבר הוריה מבט חטוף. "אימא כל הזמן מתעצבנת על אבא, כשיש סיבה וגם כשאין סיבה. היא מתרגזת כשהוא עורך את השולחן לא נכון, מתעצבנת כי הוא לא זרק בזמן את האשפה או בגלל שהוא בודק יותר מדי פעמים מה יש במקרר. בנקודה הזאת, כבר לא נעים לנו לבקר אותם." היא נדה בראשה לעבר אחותה היושבת לצידה. "הילדים שלנו פוחדים לדבר, ואחרי שאנחנו חוזרים הביתה הם שואלים אותנו מה קרה עם סבתא ולמה היא צועקת ככה על סבא."

האחות השנייה נאנחת ומאשרת. "הגיעו מים עד נפש. זאת הסיבה שאני וקורל (אחותה) התעקשנו לקיים את הפגישה הזאת. אולי את תצליחי לעזור להם? תראי, הם חיים יחד כבר ארבעים-ושבע שנה..." היא מציינת חרישית ומשגרת לעבר אימה מבט מבוהל.

אסתר, אישה מטופחת ובטוחה בעצמה, בעלת יציבה חיננית ומעודנת של בלרינה, מקשיבה בקשב רב לנאומים הארוכים של בנותיה. רק עווית בלתי-רצונית בעפעף מסגירה את מצבה הפסיכולוגי המורכב. כשהיא מטופפת באצבעותיה על השולחן, היא ממרפקת את בעלה בעדינות. "נו, בא לך לספר לבנות שלך למה אימא שלהן מתנהגת כמו כלבה? קדימה, שתף אותן," היא מעודדת אותו בחיוך לעגני.

אריה, גבר מבוגר ומרשים, מבושם בקפידה במי קולון יקרים, מגלגל את עיניו ונאנח. הוא מרים גבה ובנימה אוהדת פונה אליה, "מה, את רוצה להגיד משהו?"

בתגובה, אסתר משתתקת ופונה בהפגנתיות לכיוון השני כדי לבחון את התמונה התלויה על הקיר. רק קולה של בתה, קורל, מנתץ את הדממה. "זה מה שהולך לקרות כאן. או שעכשיו אתם פותרים את כל הבעיות שיש לכם, עם המטפלת הזוגית הזאת, או שאני והמשפחה שלי לא נבקר יותר בבית שלכם." לאחר מכן היא מלכסנת מבט לעבר אחותה. רינה נעה בהיסוס, אך מיד אוזרת אומץ, ובגמגום קל אומרת, "אנחנו פשוט נורא דואגות לכם ורוצות לעזור. קורל סיפרה לי אתמול שהיא קפצה לביקור קצר וראתה אותך עם שיער פרוע, בוכה. יללת בקולי-קולות במרפסת, אבל ברגע ששמעת את קורל הפסקת ועשית את עצמך כאילו לא קרה כלום. מה קורה?" שואלת רינה בדאגה, "את בסדר? אנחנו רואות שמשהו לא בסדר ויש לנו זכות לדעת," מדגישה בנחישות. קורל מסמיקה, מזדקפת בכורסתה ומלכסנת לעבר אימה מבט מתנצל.

"לא קרה כלום," אסתר משיבה ביגיעה ונשענת לאחור באפיסת-כוחות, "האבא האהוב שלכן מצא לעצמו מאהבת."

אריה מביט בה בבהלה. "על מה לעזאזל את מדברת," משיב ברוגז, מתאמץ לשמור על קור רוח.

"אל תבלבל לי במוח," גוערת בו אסתר. ובהיעדר יכולת להתאפק, פורצת בבכי מר. כשהיא מליטה את פניה בידיה, היא נדה בראשה מצד לצד וממלמלת בחוסר-בהירות. רק שברי משפטים נשמעים בחדר. "התכתבות שלך איתה", "אני יודעת הכל", "אני לא מסוגלת להמשיך".

קורל מתקרבת אל אימה, מחבקת אותה ומשעינה את ראשה על כתפה. דממה נופלת על החדר, ורק יפחותיהן החדות של שלושת נשים מפרות את הדממה.

"ממתי את יודעת?" שואל אריה במבוכה.

"שנה וחצי," משיבה אסתר.

"שנה וחצי?" הוא חוזר אחריה בתמיהה, "ושתקת במשך כל הזמן הזה?"

בתגובה אסתר שוב נצמדת אל בתה הבכורה ומתייפחת בקול.

לרוע המזל, גבר או אישה שמנסים להתמודד עם הכאב שנגרם להם כתוצאה מאובדן אמון, אהבה או קרבה, אינם מסוגלים להפגין הבנה ואמפתיה כלפי יקיריהם – לפחות לא באותו רגע. הם חוזרים שוב ושוב לאירועים שקרו, מגוללים במחשבותיהם את פיסות המידע העומדות לרשותם ומנסים לחבר אותן לתמונה שלמה. השינוי הפתאומי שחל במלתחה של בן או בת הזוג, ראשיתו של עיסוק מופרז ואובססיבי במראה החיצוני או ניסיונות רבים וכושלים להשיג את הבעל או האישה במהלך היום. יכול להיות שהבחינו בחוסר הנכונות של בני זוגם להתנתק מהמחשב או מהטלפון הנייד, או אפילו במחלות מין משונות, שמקורן הוויראלי או החיידקי אינו ידוע. כל אלה סימנים מחשידים שאנחנו נוטים לפטור כלאחר יד, ואם בכל זאת התעכבנו עליהם, משתדלים לנסות ולתרץ תוך התמקדות בחלקיו הטובים של הקשר שלנו (זו השפעתה המזיקה של הפסיכולוגיה החיובית, הפופולרית כל כך בימינו).

"זה היה שם כל הזמן, מול העיניים שלי," מציין אלכס במרירות, "איך שהיא מתייפייפת מול המראה לפני שהיא יוצאת לעבודה, פתאום הלכה והסתפרה, רכשה כל מיני חזיות ותחתוני תחרה. אבל לא היה לי מושג שהיא מסוגלת לבגוד בי! אני האמנתי לה, בטחתי בה במאה אחוז."

"באמת, במאה אחוז?" אני תוהה.

"ברור, אנחנו חיים יחד כבר שמונה-עשרה שנה, מכירים זה את זה כמעט שלושים שנה, יש לנו שלושה ילדים. את יודעת שאני מכיר אותה עוד מתקופת תיכון, למדנו באותה כיתה."

"אז מה?" אני שואלת אותו שוב, "אשתך היא אישה יפה ומושכת. היא יוצאת כל יום מהבית לעבודה, פוגשת אנשים שונים, נשים וגברים. הקשר שלכם, לפי דבריך, עבר בשנים אחרונות הרבה טלטלות. מאיפה הבטחון הזה שלך, שהיא לא מסוגלת לבגוד בך?"

"כן, נכון," מסכים אלכס, ותוך כדי הרהור משפשף את עורפו. "אני מבין שאולי קשה לך להאמין בזה, אבל אני מעולם לא חשדתי בה, מעולם לא קינאתי, תמיד הייתי בטוח בנאמנות שלה."

"מעניין מאוד," אני משיבה ומתבוננת באריכות בגבר שלפני. "תגיד בבקשה, אלכס, האם אירעו בחייך מצבים בהם נהגת באופן חריג ובלתי צפוי? נניח, הגבת בצורה שאפילו אתה בעצמך לא היית מסוגל לחזות מראש?"

אלכס מהרהר בשאלתי במשך מספר דקות ואז משיב בפליאה. "כן, היו מספר אירועים כאלה ו..." הוא מתמהמה. "האמת היא שלא הייתי רוצה לפתוח את זה עכשיו. אם להגיד לך את האמת, אני בעצמי קצת מתבייש בזה."

"זאת אומרת, אם אני מבינה אותך נכון, שהתרחשו בחייך מספר אירועים בהם לא ידעת לצפות מראש את התנהגותך או את תגובותיך. אם כך, האם לא הגיוני יהיה לומר שאתה לא יכול להיות בטוח במאה אחוז בעצמך?"

"כן, יש מצב." אלכס מהנהן.

"אם כך, מדוע אתה בטוח במאה אחוז בהתנהגות ובתגובות של אדם אחר, שאין לך שום שליטה עליו?"

למרבה הצער השילוב בין אידאליזציה של בן או בת הזוג, לבין חוסר עניין או רצון לבחון את המצב באופן אובייקטיבי, מוביל לא אחת לתוצאות חמורות: הצד הנבגד מרגיש כי החיים שהכיר נחרבו, ואולי לא התקיימו מעולם. הוא מתאבל לא רק על אובדן הזוגיות שלו, אלא גם על עצמו ועל מי שהיה בעבר: רגיש, בוטח, אולי טיפה נאיבי, אוהב באמת ובתמים, פתוח וחשוף ללא מגננות.

מעילה באמון מחוללת שינוי מהותי בזוגיות אם וכאשר היא מתגלה. הלום רעם, האדם צופה בעולם שהכיר מתמוטט כמגדל קלפים, ובאובססיביות מגולל בראשו את שרשרת האירועים שהובילה אותו לנקודה זו, למן ראשית הקשר ועד גילוי הבגידה. 

הרהורים רבים מגרים את הפצע וגורמים לנבגד לשקול מחדש את האופן בו תפס את העבר הזוגי – האם באמת היה לו טוב, האם האהבה, העדינות והתמיכה שזכה להן אכן ניתנו במציאות, או שמא מדובר בפרי דמיונו, שקר שהוא עצמו, מרצונו החופשי, בחר באופן עיוור להאמין בו. האדם מפקפק במציאות שהכיר ומטיל ספק בגילויי האהבה הכנים והאמיתיים מתחילת הקשר. בלהט הדברים הוא מטיח האשמות נבזיות בצד הבוגד, "רצית ממני רק כסף/שיכבסו לך/שינקו אצלך/שישרתו אותך, אבל בעצם מעולם לא אהבת אותי."

תחושה של חוסר וודאות ושאלות מציקות בנוגע להמשך קיומה של פרשיית האהבים גורמות לשני הצדדים לדריכות מתמדת. אדם שהפר את אמונו של בן או בת זוגו מוצא את עצמו אוטומטית על הכוונת. כל צעד, משפט או מעשה העלולים להזכיר לנבגד את האירוע הטראומטי, דוגמת שיחת טלפון שלא נענתה, סירוב חוזר לקיים יחסי-מין, גילויי דכדוך ואדישות או להפך, חזרה הביתה במצב רוח מרומם, כל אלה מעוררים שוב ושוב את כאב הבגידה וגורמים לניכור ועוינות בקרב בני הזוג. כשאירועים אלה הופכים למחשבות טורדניות, מתעוררת תהייה לגבי המשך הקשר.

התהליך הקשה והמייגע שתיארתי עלול להימשך זמן רב לפני שהמצב משתנה: תחושת אי הוודאות פוקעת לפתע, וכאב הלב מקבל קווי מתאר חדשים. מקורבן של הנסיבות, הצד הנבגד הופך לפושע היושב על ספסל הנאשמים. בכפייתיות חולנית הוא מחפש בתוכו ואף מאתר את האחריות למצב שנוצר. לעתים הוא אפילו מוכן לשאת באחריות להתנהגותם הלא מוסרית של בן או בת הזוג.

"אני לוקחת את כל האשמה עליי," מבהירה אדל בפנים הזועפות. "פשוט לא הייתה לי שום אפשרות לתת לו את תשומת הלב שהוא היה צריך כל כך. עבדתי כמו חמור – משש בבוקר ועד שש בערב, אחר כך טיפלתי בילדים, עברתי איתם על שיעורי הבית שלהם ולקחתי לחוגים. התחלתי לקרוא לעצמי 'הסעות בע"מ' – כי הייתי מסיעה אותם הלוך ושוב כל הזמן. היו פעמים שמרוב תשישות פשוט נרדמתי על הספסל בזמן שחיכיתי להם, או שנשארתי לנמנם בתוך המכונית. אחרי שאני והילדים חזרנו הביתה, הייתי מתעסקת בעבודות הבית. ניקיתי, צחצחתי, בישלתי, כיבסתי. עם קצב החיים הלא-נורמלי הזה, פשוט לא נשאר לי שביב של חשק. לא היה לי כוח, פשוטו כמשמעו. באותן פעמים מעטות שקיימנו יחסי מין, התפללתי שזה יסתיים כבר, שיעזוב אותי בשקט כדי שאצליח לנוח מעט ואולי אפילו לישון."

שקועה במחשבותיה, אדל המשיכה. "אני מבינה שהוא כנראה הרגיש לא אהוב, לא נחשק. גם אחותו פעם פלטה איזה משהו, שהוא התלונן בפניה שאני לא מתייחסת אליו בכלל. אפשר לומר שאני בעצמי גרמתי לכך שבסופו של דבר הוא בגד בי עם המזדיינת הזאת," גיחכה בעגמומיות. "אף על פי ש... איך בדיוק הייתי אמורה להפגין כלפיו יותר יחס, אם לי בעצמי לא היה כוח לחיות ופשוט קרסתי? מתי בדיוק הייתי אמורה לפשק רגליים?" אמרה ונעצה בי מבט שואל.

ביטויי הכעס, הפגיעה וההשפלה, מהולים בדרישה נחושה ואיתנה מבן או בת הזוג הבוגד/ת שיצא מהבית, מתחלפים פתאום בהפצרות מעוררות-רחמים ומאמצים כפייתיים לאתר, למגר ולהכחיד את תכונות האופי שהובילו את אהוב לבגידה. כל אלו הם תוצרים ישירים של טראומה. לא כל טראומה, הרי, מערבת פגיעה פיזית או מינית. למעשה, האירוע הטראומטי יכול להיות כל התרחשות שגרמה לשינוי בתפיסת העצמי שלנו או בתפיסת סביבתנו. למרבה צער, המוח שלנו פועל כך שאפילו אחרי התמודדות עם אירוע קשה כמו בגידה, אנשים רבים מוצאים את עצמם מתמודדים עם מחשבות שליליות – לרוב לא הגיוניות בעליל – לגבי עצמם. בדיוק כמו אדל, נבגדים רבים בטוחים שהם אלה שלא העניקו מספיק תשומת לב לבן או בת זוגם ובכך דחפו אותם לידיו של אחר. אדם אחד בטוח שהוא בן זוג גרוע מכיוון שלא התקין, כפי שהבטיח לפני חצי שנה, את המדף במטבח, ואילו אחרת סבורה שהבגידה התרחשה כיוון שהיא מבשלת רק פעם בשלושה ימים ולא כל יום.

חוויה טראומתית קשה גורמת לפיצול משונה ולא-מודע של עבר והווה בתוך הנפש. אדם ממשיך לחיות בהווה את אותם אירועים שעבר פעם: לאחר שתפס את בן או בת הזוג בבגידה, שוב ושוב הוא משחזר במוחו את כל מה שראה ושמע עד כה. זיכרונות (פלשבקים) תוקפים אותו ברגעים הכי פחות מתאימים ולכן כל ישותו דרוכה באופן קבוע. משום שהוא אוסר על עצמו להרפות מהכאב ולו לרגע, הנבגד נכנס למצב של קהות חושים וקופא. קיפאון זה בא לידי ביטוי בהתנהגות צוננת ושמירת מרחק. תגובותיו של הצד הנבגד הופכות להיות שטחיות ודלות ואחת היא אם הוא מגיב לאירוע משמח או מעציב. יחד עם זאת, סביבתו של אדם כזה עשויה להעיד שאין זה קל עבורו לגלות ריסון ולעיתים תכופות הוא נוטה להתפרצויות זעם שאינן תואמות את המתרחש.

מתוך הספר של י.גלוזמן "זוגיות מאושרת. המדריך המעשי לזוגות ליצירת קרבה רגשית ואינטימית".