האם בחיים האמיתיים הכל קבוע מראש ולא ניתן לשנות דבר?
רבים מכם ודאי זוכרים את הסרט האמריקאי המופלא "בחזרה לעתיד", שיצא לקולנוע בשנת 1985. בזכות הבמאי האגדי, סטיבן שפילברג, התסריט המסקרן והמשחק הנהדר של השחקנים המוכשרים, הסרט הפך מהר מאוד ללהיט וגם בחלוף מספר עשורים הוא עדיין נחשב לאחד הסרטים הטובים בתעשיית הקולנוע האמריקאי. עלילתו של הסרט מרתקת בעיניי: הגיבור הראשי, נער בשם מרטי מקפליי, גדל במשפחה אמריקאית ממוצעת. בתחילת הסרט, הוריו ג'ורג' ולוריין מקפליי מוצגים כאנשים פשוטים, חסרי בטחון ובעלי הופעה מרושלת. האב מתרפס ומרצה את סביבתו, מיואש ממה שקורה בחייו וכל מאמציו מופנים להישרדות היומיומית. האם אינה מסופקת מחיי הזוגיות שלה אך משתדלת להתעלות על קשייה באמצעות מילוי תפקיד "הרעיה הטובה" - זו שמכילה ותומכת. יחד עם זאת, היא לא בדיוק עומדת במשימתה זו ומביעה את תסכולה בארשת פנים זעופה תמידית וכן מרבה לירות שלל אמירות עוקצניות ומלאות ארס לעבר בעלה. אחיו של מרטי צעירים וממורמרים, מתוסכלים מכישלונותיהם המרובים בחייהם האישיים וחסרי תקווה ואמונה שאי פעם יגיעו רחוק יותר מכפי שהצליחו לעשות הוריהם.
בשלב כלשהו מרטי מגלה את מכונת הזמן ומגיע לעבר הרחוק – שנת 1955 – התקופה בה הוריו הכירו. הוא רואה את אביו לעתיד, ג'ורג', מטפס על העץ ומציץ מעבר לחלון ביתה של לוריין, שבאותם רגעים מתפשטת. לפתע משהו מבהיל אותו, הוא נופל ממקום מחבואו על הכביש וכמעט נדרס על ידי מכוניתו של אביה של לוריין שבדיוק חזר מעבודתו. מרטי, שמרוב בהלה דוחף את ג'ורג' הצידה כדי להצילו מאסון, למעשה מונע מאביו לעתיד להיפצע ולקבל את טיפולה המסור של לוריין – טיפול במהלכו הייתה אמורה להתאהב בו (תופעה פסיכולוגית זו ידועה בשם "פלורנס נייטינגל", כאשר הדאגה וטיפול מעוררים משיכה רומנטית או ארוטית כלפי מושא הדאגה).
כיוון שההתערבות הבלתי מתוכננת מצד מרטי העמידה את הגעתו לעולם בסכנה, הוא נאלץ בהמשך לשכנע את ג'ורג', אדם רגיש ויצירתי אשר נמנע באופן תמידי מעימותים וויכוחים, להפגין אסרטיביות ולהילחם בעבריין השכונתי שהטריד באופן קבוע את לוריין – הכל על מנת לעורר את אהבתה. לאחר שפורצת הקטטה, נהפך האירוע לחוויה מכוננת בחייו של ג'ורג' – חוויה שמובילה באופן בלתי צפוי לשכתוב מהלך חייהם שלו ושל כל בני משפחתו. כשמרטי שב בחזרה לעתיד, לביתו בשנת 1985, הוא מגלה להפתעתו הרבה בית מושקע, יפה ומסודר. הוריו מלאי המרץ, צעירים במראם ומטופחים, משתפים בהצלחותיהם בקריירה הענפה שהצליחו לבנות. הם מנהלים אחד עם השני תקשורת פתוחה, צוחקים ומתחבקים, ונראה שהם מאוד קרובים מבחינה רגשית. ילדיהם השתנו גם הם, ופתאום מרטי פוגש באח ואחות שמסוגלים לעמוד איתנים לנוכח כל מכשול בחייהם. הוא מרגיש שמח וחש כי התקשורת בין בני משפחתו הפכה למכילה, אינטימית ומלאת הבנה ואמפתיה.
אם ננסה מעט להתרחק מהעלילה הבדיונית, נוכל עדיין לשאול את עצמנו – האם השינויים המהותיים הללו יכולים להתממש רק בסרטים ובאגדות? האם בחיים האמיתיים הכל קבוע מראש ולא ניתן לשנות דבר? חלקנו אולי משיבים בחיוב על שאלה זו, ומאמינים כי אין לנו שליטה על חיינו – אך כאן ברצוני להתנגד לעמדה פסימית זו. בהתבסס על ניסיוני הקליני רב השנים, אני סבורה כי תהליך עיבוד הטראומה שאדם עבר אכן משנה את חשיבתו, עמדותיו, מערכות יחסים עם סובביו ואף משפיע על מהלך חייהם של יקיריו. ובכן, כיצד זה עובד?
טיפול בטראומה לפי שיטת EMDR
שיטת EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש על ידי הזזת עיניים) נוסדה לפני שלושים שנה על ידי ד"ר לפסיכולוגיה בשם פרנסין שפירו (1989). השיטה מבוססת על מודל AIP (ראשי תיבות של Adaptive information processing theory), אשר לפיו זיכרון של אירוע טראומטי אינו מעובד כראוי ובמקום זאת מאוחסן יחד עם רגשות, תחושות ואמונות שליליות הקשורות לאירוע. בפועל, זה גורם לכך שהאדם שחווה טראומה אינו חי בהווה, אלא ממשיך לחיות בעברו גם בחלוף שנים מהתרחשות האירוע. בכל פעם שהזיכרון הטראומטי מופעל על ידי טריגרים שונים, הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות דיספונקציונלית כגון מחשבות טורדניות, התפרצויות, פלשבקים וסיוטים בלילה. במהלך עיבוד EMDR, הזיכרון עובר ממצב "אימפליסיט אפזודי" ל"אקספליסיטי סמנטי" (הכוונה שהאדם כבר אינו חי את האירוע מחדש באופן בלתי מודע, אלא מודע היטב לאירועים שקרו). הזזת העיניים (או הפעלת שתי אונות המוח בעזרת גירוי בילטרלי אחר (BLS) כמו על ידי רטטים בשתי הידיים או תיפוף על שני חלקי הגוף) תוך כדי התמקדות באירוע גורמת לאקטיבציה פאראסימפתטית (פעילות מערכת העצבים במצבי מנוחה) – מה שמאפשר לעוצמת הרגש המתלווה לאירוע הטראומטי לרדת או להיעלם לגמרי. בצורה זו, הזיכרון משתנה ועובר אינטגרציה עם מידע אדפטיבי יותר. כעת, במקום תחושה של חוויה מטרידה, האירוע הופך למקור כוח.
ברמת הקושי שלו, טיפול EMDR מזכיר לי התערבות כירורגית הנדרשת על מנת להשיג שיפור משמעותי וארוך טווח בתפקודו של המטופל. המטופל חוזר למקומות הכאובים והאפלים ביותר בחייו וחווה אותם שוב במטרה לעבד אותם ולהשתחרר מהם סופית. בזכות הטיפול האדם עובר טרנספורמציה עמוקה. במחקר של Bessel A van der Kolk וחבריו (2007), שערכו השוואה בין טיפול EMDR לטיפול תרופתי פסיכיאטרי (fluoxetine), הוכח כי לאחר ששתי הקבוצות קיבלו טיפול במשך 8 שבועות, נמצא כעבור חצי שנה כי טיפול EMDR היה משמעותית אפקטיבי יותר בהעלמת סימפטומים רגשיים ו/או גופניים שליוו את האירוע הטראומטי. ממצאים אלה אף הראו כי הטיפול אינו מסתיים בתוך חדרו של המטפל, אלא שהמוח ממשיך לעבד את הטראומה גם לאחר שהמטופל יוצא מהקליניקה.
ניסיתי לראשונה את השיטה עם מטופלת שהתלוננה אז על מערכת יחסים מורכבת עם גיסתה. במהלך הפגישה היא לא הצליחה להתמקד בקשייה והייתה מאוד מבולבלת, מה שגרם לי לחשוב כי היא אינה מודעת למה שמפריע לה באמת בקשר עם קרובת משפחתה. בשל כך ביקשתי ממנה לחזור בזמן ולהיזכר באותה ההרגשה, המחשבה ובתחושות הגוף שהיא חווה מול גיסתה מתוך אירועי העבר. להפתעתי הרבה, חוט מחשבתה הוביל אותה למספר פגיעות מיניות שעברה כשהייתה נערה. לאחר עיבודם של האירועים הטראומטיים הללו בטיפול, השתפר גם הקשר עם גיסתה.









